בשלב השני, פרופ' נחמיאס ועמיתיו במרכז לחינוך מדעי וטכנולוגי באוניברסיטת תל אביב הקימו מיזם, שבחן את הטמעת המערכות לטיהור המים בכפרים מבודדים, בעלות של 2,000-1,000 דולר לכפר, ובנו מחקר שנועד לבחון את היתכנות המיזם בקנה מידה גדול. המיזם יצא לדרך ב-21 בינואר 2019, במימון הקונסוליה הישראלית בדרום הודו והקרן לנפגעי אסונות טבע במשרד החוץ הישראלי.
"בעלות נמוכה יחסית, המערכת מסוגלת לספק כ-8 ליטר מים בדקה – כמות שמספיקה לכפר של כ-500 בני אדם", מסביר פרופ' נחמיאס. "במימון שהקונסוליה העניקה לנו, נטמיע חמש מערכות כאלה באתרים הזקוקים למים טהורים בקרלה. צריך להבין שמדובר בפיתרון פשוט להפליא, באמצעות משאבה ידנית שלא דורשת חשמל. עם זאת, את המערכת יש ללוות בחינוך מדעי וטכנולוגי למים נקיים ולסניטציה. רק השילוב בין טכנולוגיה לחינוך יחולל את השינוי המיוחל".
לשם כך הוקם שיתוף הפעולה בין החוקרים מאוניברסיטת תל אביב לעמיתיהם באוניברסיטת אמריטה. החוקרים ההודים סימנו את הנשים בכפרים כנאמנות מים, ולימדו אותן את חשיבותם של מים נקיים לשתייה ולתפעולה השוטף של המערכת. בחודשים הקרובים, סטודנטים מאמריטה יראיינו את הכפריים, ינטרו את איכות המים ויתעדו את הבעיות ביישום המערכות בשטח.
"על ידי סימון הנשים בכפרים כנאמנות המים, אנחנו מקווים להשיג שני דברים", מסביר פרופ' נחמיאס. "ראשית, רצינו לקדם את מעמדן, כך שיהפכו לאחראיות למשאב החשוב הזה; שנית, הנשים ישמרו על תקינות הציוד ויפקחו על השימוש התקין בו. האוניברסיטה בהודו אחראית על חינוך הנשים ובני הנוער, ואם אכן נראה שניתן, באמצעות טכנולוגיה ישראלית חדשנית, להציל חיים – נרחיב את הפרויקט".
כ-60,000 ילדים מתחת לגיל חמש מתים מדי שנה בהודו ממחלות מעיים שנובעות משתיית מים מזוהמים, וכ-80 מיליון הודים אינם נהנים מגישה למי שתייה נקיים.
"זה בלתי נתפס", אומר פרופ' נחמיאס. "קרלה היא גן עדן מבחינת מים, וכישראלים אנחנו יכולים רק לקנא בכמות המשקעים שם. הבעיה היא הזיהום בכלל, ובפרט הנזק השניוני בעקבות המונסון. גופות בעלי חיים ופסולת ביולוגית מזהמות את מקורות המים, והזיהום הוא הקטלן הגדול ביותר. אני מקווה שעוד כמה חודשים נראה שהפרויקט מצליח, ואז נעשה את כל המאמצים לספק את המערכות מאוניברסיטת תל אביב לכפרים נוספים, בידיעה שמדובר בשאלת חיים ומוות עבור אנשי מקום".
